הצטרפו אלינו

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

ריכוז סמכויות במערכת השלטון בישראל – פרופ’ דניאל פרידמן

רשומה זו הופיעה במקור בבלוג ICON-S-IL

מבוא

דעה מקובלת, בעיקר על אלה התומכים בהרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון, היא שכוחה של הרשות המבצעת בישראל הוא מופרז במידה מסוכנת. וכך, למשל, אנו קוראים במחקרם החשוב של עמיר פוקס ומרדכי קמניצר:[1]

“בשיטה הנהוגה בישראל יש היבטים שאין להם אח ורע בעולם: קיומו של בית מחוקקים יחיד, הרשות המחוקקת היא גם הרשות המכוננת הבלעדית,  ותיקונים חוקתיים אינם דורשים כל רוב מיוחד (למעט חריגים שנדרש בהם רוב של 61 חברי כנסת, שלא יקשה על כל קואליציה להשיגו).[2] מצב זה מעניק כוח בלתי מוגבל כמעט לכנסת, וכפועל יוצא — לממשלה.”

מכאן המסקנה שנדרש  “ביצור מעמדו של בית המשפט העליון… (ש)הוא הגוף היחיד כמעט שיש לו הכוח לאזן את כוחה הרב מאוד של הרשות המבצעת, השולטת גם בכנסת”.[3]

אבל כיצד מתיישב הטיעון בדבר “כוח בלתי מוגבל כמעט לכנסת, וכפועל יוצא — לממשלה” עם העובדה שבעשרות השנים האחרונות התנהלו חקירות פליליות כנגד כל ראשי הממשלה בישראל, ושניים מהם אף הועמדו לדין פלילי? לכך מצטרף מספר עצום של חקירות פליליות כנגד שרי ממשלה, שהסתיימו לפחות בחלקן בהעמדה לדין. אם כוחה של הממשלה “בלתי מוגבל כמעט”, כיצד אפשרה הממשלה, שכוחה כה אדיר, לתהליך כזה, שפגע בה ובמנהיגיה פגיעה כה עמוקה, להתנהל? ואם מניחים, כפי שמשתמע ממחקרם של פוקס וקרמניצר, שכוחה של הממשלה בישראל עולה על כוחה של הרשות המבצעת במדינות האחרות ששימשו בסיס לאותו מחקר, איך לא קרה כדבר הזה (ואף לא שום דבר המתקרב לכך) באף לא אחת מאותן מדינות? האמנם רמת העבריינות אצלנו כה גבוהה בהשוואה לשאר מדינות העולם? ואפילו כך (ובעיני ספק רב אם זה המצב), עדיין ניצבת השאלה אם ממשלה שחבריה וראשיה חשופים להליכים פליליים בממדים סיטונאיים, היא אכן בעלת “כוח כמעט בלתי מוגבל”?

ועוד עניין: ככול שידוע לי ממשלת ישראל היא הממשלה היחידה בעולם המערבי, וכנראה בכלל, שאין לה זכות לייצוג בבית משפט. היא תלויה לשם כך באישורו של היועץ המשפטי, שיכול להסכים לייצוג הממשלה ויכול גם לשלול מהממשלה ומהעומד בראשה את הזכות לייצוג משפטי.[4] כיצד מתיישב הדבר עם היות הממשלה כביכול בעלת כוח “כמעט בלתי מוגבל”?

במלים אחרות, המציאות מלמדת שהממשלה בישראל חלשה בהרבה ממשלות הפועלת במרבית מדינות המערב הדמוקרטיות. שורש החולשה נעוץ במספר גורמים. לאחדים מהמרכזיים בהם אתייחס ברשימה זו.

הממשל הקואליציוני

 בישראל לא זכתה שום מפלגה מעולם ברוב מוחלט בכנסת. זוהי תולדה של שיטת הבחירות שלא זה המקום לדון בה, אבל התוצאה היא שהקמת ממשלה מחייבת קואליציה של מספר מפלגות, שהן לא פעם בעלות אידיאולוגיות סותרות. הדבר מגביל בצורה דרמטית את כוחו של ראש הממשלה ואת יכולת הממשלה לפעול. במציאות זו כמעט בלתי-אפשרי להעביר חקיקה שאחת ממפלגות הקואליציה מתנגדת לה – בוודאי כאשר מדובר במפלגה שבלעדיה מאבדת הממשלה את הרוב. הקואליציה בין הליכוד לכחול לבן ממחישה זאת היטב. בליכוד יש תוכניות שונות ביחס למערכת המשפט. ספק אם ניתן יהיה להוציאן לפועל נוכח העמדה ההפוכה של כחול לבן, שתיק המשפטים נמצא בידיה.

זהו נושא מרכזי שחייבים להתייחס אליו כאשר משווים, למשל, את עוצמתו של ראש ממשלת בריטניה לזו של ראש ממשלת ישראל. לאנגליה יש שני בתי פרלמנט והיא כפופה (עדיין) גם לבית הדין הארופאי לזכויות אדם. אולם ראש ממשלה בריטניה מנהיג מפלגה שיש לה רוב בבית הנבחרים. הצורך בפשרה בין אג’נדות סותרות איננו קיים, בוודאי לא בצורה כזו ובממדים כאלה, בתוככי ממשלת בריטניה,[5] ולפיכך כוחה היחסי של ממשלה זו (במשטר הבריטי הפנימי) עולה בהרבה על הכוח היחסי של ממשלת ישראל והעומד בראשה.

השוואה בין ממשלת ישראל לנשיא ארצות-הברית תגלה אף היא שכוחו (היחסי) של הנשיא עולה בהרבה על זה של ראש ממשלת ישראל. הדבר משתקף קודם כול בכך שהנשיא נהנה למעשה מחסינות בפני הליכים פליליים, אף שהדבר לא נאמר במפורש בחוקה. ההליך היחיד הפתוח כנגד הנשיא הוא הליך פוליטי של הדחה, הרחוק באופיו מהליך פלילי, והניסיון מלמד שסיכויו קלושים. יתרון זה מגדיל את עוצמת הנשיא במספר דרגות על-פני ממשלת ישראל שחבריה והעומד בראשה חשופים להליכים פליליים, אפילו בעבירה המעורפלת של הפרת אמונים, ולמעשה ללא שום מגבלות. נכון שלארצות-הברית יש חוקה. אך חוקה זו לא רק מגבילה את הנשיא ואת בית המחוקקים, היא גם מעניקה לנשיא כוחות אדירים, לרבות האפשרות לפרסם צווי ביצוע נשיאותיים (executive orders) המחייבים את כל מערכת הממשל הפדרלי וגם הרבה מעבר לזה.

נשיא ארה”ב גם איננו תלוי בקואליציה. אמנם לצורך חקיקה הוא זקוק לקונגרס. ובימים שיש למפלגתו רוב מוחלט בשני בתי הקונגרס (אפשרות הקיימת בארצות-הברית, אך כאמור, מעולם לא התקיימה בישראל), כוחו הוא אדיר ועולה בהרבה על הכוח היחסי של ממשלת ישראל. בימים שבהם אין לו רוב כזה, כוחו נחלש, אך עדיין מעמדו איתן בהרבה מזה של ממשלת ישראל והעומד בראשה. סמכויותיו כנשיא נשמרות והרוב בקונגרס איננו יכול להחליפו או להקדים את מועד הבחירות. לעומת זאת, בישראל, אבדן הרוב הקואליציוני מסמן כרגיל את סופה של הממשלה.

פיצול הרשות המבצעת – מערכת אכיפת החוק

תיאוריית הפרדת הרשויות של מונטסקייה מדברת על שלוש רשויות. בהקשר הנוכחי אין צורך להרחיב את הדיבור על כך שתיאוריה זו איננה מיושמת במובנה הטהור באף שיטת ממשל. במקום זאת ברצוני להתייחס להיבט אחד של תיאוריה זו הרואה ברשות המבצעת, שבראשה מלך או ממשלה, מיקשה אחת. מדובר כביכול בגוף אחד המרכז בידיו את כל סמכויות הביצוע. לאמיתו של דבר, כך גם משתמע מס’ 1 לחוק-יסוד: הממשלה הקובע כי: “הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה”. זוהי כביכול הרשות המבצעת האחת והיחידה. המציאות שונה לחלוטין. הרשות המבצעת מפוצלת. חלק נכבד מתפקידיה מועבר לגופים עצמאיים, דוגמת רשות החשמל, רשות מקרקעי ישראל, רשות התחרות וכו’, שבידם סמכויות רחבות שאינן תלויות בממשלה. לא אעסוק בגופים אלה ואתמקד בחלוקת הכוח בין הממשלה לבין מערכות פנימיות בתוך הרשות המבצעת.

חלוקת הכוח, שאליה חשוב להתייחס, נוגעת לפיצול בין הממשלה למנגנון התביעה. ביחס ליועץ המשפטי נקבע, בשלב מוקדם למדי, שהוא עצמאי בהחלטותיו בכל הנוגע להעמדה לדין ואיננו כפוף בעניין זה להוראות הממונים עליו. בכך הוצא נתח מרכזי מהסמכות של הרשות המבצעת מהדרג הפוליטי (הממשלה) והוקנה לדרג פקידותי-ממונה, אך נותרה לממשלה הסמכות למנות את היועץ המשפטי וכן לפטרו. למיטב ידיעתי, סמכות זו הופעלה במקרה אחד בלבד (פיטוריו או “התפוטרותו” של יצחק זמיר במשבר קו 300),[6] אך עם התקדמות המהפכה המשפטית, הוגבלה יכולת הבחירה של הממשלה ביועץ המשפטי. יכולת הפיטורין קיימת בתיאוריה, אך בפועל נמוגה כמעט לחלוטין. כיום יש להניח שפיטורין כאלה יגררו מעורבות בג”ץ, בוודאי אם ייעשו שעה שמתנהלת חקירה נגד ראש הממשלה.

מצב דומה קיים לגבי המשטרה. בתחום זה סמכות המינויים של הדרג הממשלתי במשטרה גדולה קצת יותר מזו שיש לדרג הממשלתי במינויים בייעוץ המשפטי ובפרקליטות. אך גם כאן קיים נתק מוחלט בין הדרג הממשלתי לחקירות המשטרה ולתביעות המוגשת על ידה.

לנתק המוחלט בין הדרג הפוליטי לבין הפעלתו של מנגנון אכיפת החוק יש משמעות דרמטית. כך, למשל, סדר העדיפות והקצאת המשאבים נקבע על-ידי המנגנון הבירוקרטי, כאשר אך טבעי שהוא יושפע מאינטרסים אישיים, לא פחות מאשר מהאינטרס הציבורי. ומכיוון שחקירות של אישי ציבור מזכות את החוקרים והתובעים בחשיפה תקשורתית ובמעמד ציבורי, אין תימה שלחקירות כאלה מוקדשים אמצעים אדירים, גם כאשר מדובר בעניינים משניים, שלא הצדיקו הליך פלילי, ואשר במדינות אחרות לא היו בגדר עבירה כלל. ניתן גם להעריך שהדבר נעשה על חשבון הטיפול בנושאים אחרים דוגמת הפשיעה החקלאית, גביית דמי חסות, והעובדה שאזורים שלמים בארץ הפכו למערב פרוע.

לכך מצטרפת החולשה האדירה של הדרג הפוליטי (הממשלה והכנסת) במעמדו כלפי מנגנוני אכיפת החוק. בעניין זה ראוי להשוות את המצב בישראל לזה הנוהג במדינות דוגמת אנגליה, ארצות-הברית וקנדה, שבאף לא אחת מהן קיים נתק מוחלט בין הממשלה למערכת אכיפת החוק, ובכולן מכהן האדם העומד בראש התביעה כחבר בממשלה. זהו מעמדו של היועץ המשפטי באנגליה, שהוא שר בממשלה (אף שאיננו חבר בקבינט). בקנדה ממלא שר המשפטים גם את תפקיד היועץ המשפטי.[7] וגם בארצות-הברית היועץ המשפטי הוא חבר הממשלה שבראשה עומד הנשיא, ואשר הנשיא יכול לפטרו בכל רגע. בנסיבות אלה קשה להעלות על הדעת שהיועץ המשפטי יפתח בהליכים פליליים נגד הנשיא. בארצות-הברית קיים אמנם מנגנון של תובע מיוחד, המיועד למצבים שבהם קיים ניגוד עניינים בין צרכי החקירה לתפקידו של היועץ המשפטי. אולם גם המינוי של תובע מיוחד נעשה כרגיל על-ידי היועץ המשפטי. יצוין, שהעיקרון בעניין עצמאות התביעה אמנם מוכר באנגליה, בארצות-הברית ובקנדה, אבל אין ספק שלעובדה שבראש התביעה עומדת דמות פוליטית יש בהכרח משמעות בכל הנוגע להליכים פליליים שהם בעלי השלכה ציבורית ופוליטית.

עוד נותר להצביע על סוגיית החסינות. בצרפת נהנה הנשיא מחסינות בתקופת כהונתו. במדינות אחרות בנוי מנגנון התביעה כך שיש לנשיא ולראש הממשלה חסינות בפועל, למעט אולי במקרים קיצוניים ביותר. בישראל יש עקרונית לחברי הכנסת (ובהם ראש הממשלה) חסינות, שאותה יכלה בעבר הכנסת להסיר (כיום הכלל הוא הפוך – על חבר הכנסת לבקש חסינות, לאחר שהוכן כתב אישום נגדו). בעבר הרחוק ארע שחסינות זו הופעלה. אולם מזה שנים רבות שהמציאות השתנתה, במידה רבה בעקבות בג”ץ שהטיל למעשה חובה להסיר חסינות.[8] התוצאה היא שלמרות האמור בחוק, בפועל לא נהנית ההנהגה הפוליטית מחסינות כלשהי (למעט במסגרת הצרה של חסינות מהותית). ראש הממשלה ושריה עלולים להיות חשופים לחקירות ללא כל הגבלה בכל עניין שרק ניתן או אף שלא ניתן להעלות על הדעת, מבלי שיש בקרה חיצונית כלשהי על התהליך. לכך מצטרפת הרחבת האחריות הפלילית על-ידי בית המשפט העליון באמצעות העבירה של הפרת אמונים, העלולה לגרור ענישה פלילית בשל מעשים שהם כמעט בגדר חיי יום-יום בפוליטיקה, דוגמת מינויים פוליטיים.

לעומת זאת יש בישראל קבוצה הנהנית מחסינות רחבה, אף שאין לכך שום בסיס בחוק. די להציג את השאלה האם הייתה אי פעם חקירה פלילית נגד היועץ המשפטי? פרקליט המדינה? משנה ליועץ המשפטי? פרקליט מחוז? סגני פרקליט מחוז? לא חסרו אמנם מקרים שהצדיקו חקירה ודי להזכיר את מה שהתרחש בפרקליטות מחוז תל אביב בימיה של רות דוד, את העלמת האזנות הסתר בעניינו של חיים רמון, ואת טענותיהם של יועצים משפטיים בדבר תפירת תיק או סימון מטרות. אבל כלום לא ארע. מסתבר שבפועל יש חסינות, ומערכת אכיפת החוק יודעת להגן על עצמה.

כלל הוא ששליטים נהנים מחסינות. אם נבדוק מי נהנה מחסינות בישראל נוכל ללמוד מיהם שליטיה. ועוד הערה: פרשת החסינות מהווה דוגמה מעניינת לפער בין החוק בספרים לחוק במציאות. אין חסינות למי שהחוק מעניק לו חסינות. ודווקא מי שלא ניתנה לו חסינות בחוק, זוכה להינות ממנה.

העברת סמכויותיה של הרשות המבצעת למערכת המשפט ולפקידות הבכירה

במהלך המהפכה המשפטית העביר בית המשפט העליון, באמצעות חקיקה שיפוטית, סמכויות מהרשות המבצעת החוקית, כלומר הממשלה, למערכת המשפט (כולל לו עצמו) ולפקידות הבכירה, והעניק לגופים אלה את המילה האחרונה במרבית תחומי פעולתה של הרשות המבצעת.

חקיקה שיפוטית זו כוללת את ביטול הדרישה לזכות עמידה, התערבות בהחלטות שלטוניות משיקולי חוסר סבירות, והמצאה, שלמיטב ידיעתי אין לה אח ורע בעולם, ולפיה חוות דעתו של היועץ המשפטי, בעניינים משפטיים, מחייבת את הממשלה ויש לו גם הכוח למנוע ממנה ייצוג משפטי[9] (זאת נוסף לשליטה, שיש לו, ממילא, על התביעה הפלילית). בכך הוצב היועץ המשפטי מעל לממשלה והפך לרשות המבצעת העליונה. מעניינת גם הקלות היחסית שבה ניתן להעביר חקיקה שיפוטית דרמטית, המשנה את מבנה המשטר במדינה. לא נדרש שום פרסום מוקדם ולא מתקיים שום דיון ציבורי. ניתן פסק דין וזה סוף פסוק.

במקביל הוצאו מידי הממשלה נושאים, שהם בלב תפקידה של הרשות המבצעת. דוגמה בולטת היא ההחלטה שבה הורה בג”ץ למגן את בתי הספר בשדרות ובישובי עוטף עזה במיגון מלא.[10] כך גם הורה בג”ץ, משיקולי סבירות, הפעם לרשות מקומית, להקים מקווה, אף שהרשות העדיפה להקים מבני ציבור אחרים.[11] במקביל בג”ץ הקנה לעצמו גם מעמד-על בתחום התביעה הפלילית, והסמיך את עצמו ליתן ליועץ המשפטי הוראות בעניין העמדה לדין.

התערבות דרמטית ארעה גם בתחום המינויים. בשלב מוקדם הועבר מערך המינויים הציבורי, כמעט כולו, לשיטה של מכרזים, המנוהלים על-ידי הדרג הפקידותי. סמכות המינויים של הממשלה נותרה רק לגבי קבוצה קטנה של בעלי תפקידים בדרג העליון. אולם גם תחום זה הוכפף לשיטת הסבירות, ושורה של מינויים נפסלו מחמת דופי מוסרי כלשהו שנמצא במועמד.[12] לכך הצטרף הרעיון שלפיו שר, שאיננו מקבל את המלצת הדרג המקצועי, נוהג בחוסר סבירות. כך, למשל, ארע כאשר השר שטייניץ ביקש להביא למינויו של דורון ארבל לתפקיד ראש רשות המסים, אבל בג”ץ כפה עליו להביא להחלטת הממשלה מועמד אחר שעליו המליצה ועדת האיתור.[13] במלים אחרות, דרישת הסבירות מחייבת לקבל את המלצת הדרג המקצועי. הסמכות המוקנית לממשלה בחוק הופכת לפורמלית, ואילו הכוח המהותי עבר לדרג פקידותי, שהמלצתו הופכת לפקודה.

סיכום

בבחינת יחסי הכוחות בין הרשויות יש חשיבות לא רק לחוק כפי שהוא בספרים אלא גם לחוק כפי שהוא פועל במציאות. בראייה זו מתבררת החשיבות הדרמטית של שאלות דוגמת מי קובע את תחומי החוק הפלילי? מי שולט על הפעלתו? למי יש למעשה חסינות בפניו? ומי נפגע מהתפשטותו?

נכון הוא שריכוז כוח מופרז הוא מסוכן, ויש לחתור לביזור סמכויות וגם לפיקוח נאות. אבל השאלה היא היכן קיים ריכוז כוח כזה. תיאורטית סובל בית המשפט העליון מחולשה הנעוצה בכך שפעולתו איננה מושתתת על חוקה. למרות זאת הוא ריכז בידיו כוח אדיר הכולל ביטול חוקים ואולי אף חוקי-יסוד. נוסף לכך הוא פועל באופן כמעט חופשי בתחומי הרשות המבצעת, ומערב עצמו בפעילות הרשות המחוקקת (וכמובן מחוקק בעצמו).

ריכוז כוח אדיר מצוי גם בידי היועץ המשפטי הפועל כתובע, שופט, מחוקק וכבעל סמכות עליונה על הרשות המבצעת.[14] כפי שציין שלמה אבינרי במאמרו ב”הארץ”:[15]

“הנה שאלה שבדרך כלל לא נשאלת בקורסי מבוא למדע המדינה: מיהי האישיות בעלת הסמכות הרחבה ביותר בעולם הדמוקרטי: נשיא ארה”ב? ראש ממשלת בריטניה? נשיא צרפת? לא ולא. התשובה הנכונה היא: היועץ המשפטי של ממשלת ישראל. בעוד שאחת מהנחות היסוד של הדמוקרטיה היא קיומם של איזונים ובלמים, המכוונים למנוע ריכוז סמכויות – מרכז בידיו היועץ המשפטי סמכויות שאין דומה להן בשום מדינה דמוקרטית. העובדה שמדובר באישיות ממונה ולא נבחרת, רק מעצימה את הפגיעה בדמוקרטיה.”

לריכוז הכוח האדיר של בית המשפט העליון והיועץ המשפטי מצטרפת תופעת הסימביוזה בין שתי מערכות אלה המעצימות אחת את רעותה. אחד המחירים הכבדים של הכוח הזה משתקף בפגיעה הקשה בזכויות אדם בתחום המשפט הפלילי, שאליו חשופים, בין השאר, חברי הרשות המבצעת והמחוקקת.

דניאל פרידמן הוא פרופסור (אמריטוס) אוניברסיטת תל-אביב, לשעבר שר המשפטים, ויו”ר הוועדה המייעצת של הפורום הישראלי למשפט וחירות. פרופ’ פרידמן מודה לגב’ בל יוסף מבלוג ICON-S-IL על עריכת הרשימה ועל הערותיה המועילות.

[1] עמיר פוקס ומרדכי קרמניצר ביזור סמכויות ולא הפרדת רשויות – על מניעת כוח מוחלט מרשויות השלטון91–92  (מחקר מדיניות 133, המכון הישראלי לדמוקרטיה, נובמבר 2019).

[2] בהערת שוליים נאמר שם: חריג אחד הוא הארכת כהונת הכנסת, אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וההחלטה התקבלה ברוב של 80 חברי כנסת (לפי סעיף 9א(א) לחוק–יסוד: הכנסת).

[3] פוקס ומרדכי ביזור סמכויות ולא הפרדת רשויות, לעיל ה”ש 1, בעמ’ 92.

[4] בג”ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ’ ראש הממשלה, פ”ד מז(5) 441 (1993).

[5]  מחלוקות עשויות להתקיים גם בתוככי אותה מפלגה, שבמקרים קיצוניים עשויה להביא אפילו לפילוג. אבל במצב הרגיל המחלוקת הפנים-מפלגתית היא פחות חריפה מהפער בעמדות שבין המפלגות. כמו כן, בתוך המפלגה מתקיימים כרגיל תהליכי הכרעה והסדרה שבסופם נוקטת המפלגה עמדה אחידה. לעומת זאת, המחלוקות הבין-מפלגתיות, בתוך הקואליציה בישראל, נותרות במקרים רבים פתוחות, כאשר התוצאה היא העידר הכרעה וקיפאון.

[6]  דניאל פרידמן קץ התמימות – משפט ושלטון בישראל 484–494 (2019).

[7] בהקשר הנוכחי לא ארחיב את הדיבור על הפרשה שהתעוררה לאחרונה בקנדה בהקשר לניסיון של הדרג הפוליטי להתערב בהליכים הפליליים נגד החברה הקנדית SNC-Lavalin ולהדחת שרת המשפטים ג’ודי וילסון-רייבולד (Jody Wilson-Raybould)  על-ידי ראש הממשלה ג’וסטין טרודו, בהקשר לפרשה זו.

[8] זאת למעט במקרה הבלתי-מציאותי שבו הוכח חוסר תום לב של היועץ המשפטי: בג”ץ 11298/03 התנועה למען איכות השלטון נ’ ועדת הכנסת, פ”ד נט(5) 865 (2005).

[9] פס”ד אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות, לעיל ה”ש 4.

[10]  8397/06 אדוארדו נ’ שר הביטחון, פ”ד סב(2) 198 (2007).

[11] עמ”מ 662/11 סלע נ‘ ראש המועצה המקומית כפר ורדים (פורסם בנבו, 9.9.2014).

[12] לביקורת מוצדקת ראו Yoav Dotan, Impeachment by Judicial Review: Israel’s Odd System of Checks and Balances, 19 Theoretical Inquiries L. 705 (2018). התהליך נעצר כשהגיע לפתחו של ראש הממשלה: בג״ץ 2592/20 התנועה למען לאיכות השלטון בישראל נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 6.5.2020, 27.5.2020). לדיון ראו דניאל פרידמן “הילכת דרעי-פנחסי ועקרונות יסוד בדיני פרשנות” עומד להתפרסם בעיוני משפט (2020).

[13] בג”ץ 8134/11 אשר נ’ שר האוצר (פורסם בנבו, 29.1.2012).

[14] פרידמן, לעיל ה”ש 6, בעמ’ 628–654 , שבו גם נדונה הסמביוזה בין היועץ המשפטי לבתי המשפט.

[15] שלמה אבינרי “די לריכוזיות” הארץ.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print