על הדירות הפסיקה // אלישע גוטויין - הפורום הישראלי למשפט וחירות

הצטרפו אלינו

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

על הדירות הפסיקה // אלישע גוטויין

לחץ כאן להורדת גרסת PDF

המחבר הוא מדען אמריטוס בתחום מדעי החיים ובוגר לימודי משפטים במכללה האקדמית על שם פרס.   

הדירות (Reproducibility) הפסיקה בוחנת עד כמה שופטים שונים פוסקים באופן דומה באותו ענין. הדירות פסיקה גבוהה היא מטרה ראויה. אולם, הבדלים בין שופטים בפרשנות החוק וההלכה הפסוקה, כמו גם השפעתם של גורמים אקראיים כגון טעות בפסיקה, מפחתים בהדירות הפסיקה. עבודה אמפירית זו  מנתחת בסיס נתונים רחב ועוסקת באומדן הדירות הפסיקה בעשור הראשון של המאה ה-21 בערעורים בערכאות שונות של מערכת המשפט בישראל. נמצא, כי קיים מנעד רחב בערכי הדירות הפסיקה: מהערך הגבוה ביותר של כ- 0.99, המבטא תמימות דעים כמעט מוחלטת, אשר חושב עבור פסיקת שופטי בית המשפט העליון בשבתם כערכאת ערעור או כבג”ץ, לערך נמוך יחסית של כ- 0.78 שחושב עבור פסיקת בית המשפט העליון בדיונים נוספים, לערך נמוך עוד יותר של כ- 0.64  שנמצא בהשוואה בין פסיקת שופטי בית המשפט העליון ופסיקת שופטי בית המשפט המחוזי, ולערך הנמוך ביותר של כ- 0.57 שחושב עבור הדירות פסיקת בית המשפט המחוזי בהשוואה לפסיקת בית משפט השלום. בצד דרכים קיימות להגברת ההדירות בפסיקה, מוצא כאן כי מערכת בתי המשפט  תיזום  מעת לעת פרסום ערכי הדירות הפסיקה בשלוחות המשפט השונות.

מבוא

על פי חוק יסודות המשפט[1] פסיקה נסמכת על שני מקורות: מקור קבוע הכולל את החוק, ההלכה הפסוקה וההיקש, ומקור משתנה הנובע מהבדלים אפשריים בין שופטים בפרשנות החוק. שונות זו בין השופטים בפרשנות היא ביטוי לזהותם,[2]  כמו גם להבדלים ביניהם בעולם הערכים המנחה אותם,[3]  ובכלל זה  התייחסות מבדלת לקבוצות שונות של בעלי הדין.[4] [5] [6] לשני מקורות אלו יש להוסיף גורם שלישי המשפיע גם הוא על תוצאת הפסיקה – גורם האקראיות. זה חופן בתוכו שלל גורמים בלתי ניתנים לחיזוי המשפיעים על השפיטה, כמו גם מקרים של טעויות שיפוטית.[7] המקורות המשתנים והאקראיים הם אלה המביאים לחוסר וודאות המשפט – מצב בו שופטים שונים  פוסקים באותו ענין באופן שונה.

חוסר הודאות במשפט ומציאת דרכים לצמצומו בהכרעות שיפוטיות, הם מושא למחקר תיאורתי.[8] [9] [10]  בצד הדיון התיאורתי נדרש מחקר אמפירי אשר יכמת חוסר הודאות במשפט בערכאות שונות ובתחומי המשפט שונים.

הדירות (Reproducibility) הפסיקה – עד כמה שופטים שונים פוסקים בדומה באותו ענין, היא אחד המדדים בהם נבחנת ודאות המשפט. אין חולק, כי הדירות גבוהה של המשפט היא יעד רצוי, מאחר הציבור מבקש יציבות במשפט, וביטחון כי בית המשפט יסייע לו בצורה אמינה בפתרון מחלוקות.

כדי לאמוד את הדירות הפסיקה במערכת משפטית מסויימת ניתן ליזום מחקר בו ציבור שופטים יתבקש להכריע באותה סוגיה משפטית, ולנתח את התוצאות. למיטב הידיעה עד כה לא נתקבלו אומדנים להדירות הפסיקה בדרך זו. דרך נוספת בה ניתן לאמוד את הדירות הפסיקה היא ניתוח בדיעבד של פסיקה שניתנה במותבים רבי שופטים.[11] בנוסף, ניתן לבחון לענין זה של הדירות, פסקי דין של ערעורים, תוך השוואת פסיקות שנתקבלו באותו ענין בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור. מאחר, וככל שהערכאה השיפוט גבוהה יותר, ניסיון השופטים בה רב יותר,[12]  ניתן לצפות כי הדירות הפסיקה תעלה ככל שערכאת הערעור גבוהה יותר.

על פי דוחות הרשות השופטת בישראל לשנים 2016 עד 2018[13] מוגשים מדי שנה לבתי המשפט המחוזיים ערעורים על כ- 2.5% מכ- 700,000 פסקי הדין של בתי משפט השלום. על פי אותו מקור, פסיקת בתי המשפט המחוזיים כוללת מדי שנה כ- 70,000 תיקים. על כ-2.5% מהם מוגשים מדי שנה ערעורים לבית המשפט העליון. מטרת עבודה זו היא לאמוד את הדירות הפסיקה בין, ובתוך ערכאות השונות של מערכת המשפט בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. זאת, תוך בחינת הפסיקה בערעורים, בעתירות ובדיונים הנוספים, תוך הבדלה בין הדין הפלילי, הדין האזרחי והדין המינהלי.

אומדנים להדירות הפסיקה במחקרים קודמים

שלושה מחקרים בחנו את הדירות פסיקת בית המשפט העליון תוך הסתמכות על קובץ “פסקי דין” (פד”י). מחקר ראשון בחן 6,329 פסקי דין שנתנו בשנים 1948 עד 1994 במותבים של שלושה שופטים.[14] כ- 40% מפסקי הדין של בית המשפט העליון שפורסמו באותה תקופה נכללו במחקר זה. מחקר שני בחן את כל 2,350 פסקי דין שפורסמו בכרכי פד”י בשנים 1995 עד 2004.[15],[16] מחקר שלישי בחן 2,811 פסקי דין שנתנו בשנים 1986 עד 1994.[17] שלושת מחקרים אלה הראו כי רוב פסקי הדין של בית המשפט העליון ניתנו פה אחד, דבר המלמד לכאורע על הדירות פסיקה גבוהה בין שופטי בית המשפט העליון. מאידך, התברר כי בית המשפט העליון הפך, או הפך חלקית, כ- 25% מחלטות בית המשפט המחוזי, דבר המלמד לכאורע על הדירות פסיקה נמוכה יחסית בין הערכאות השונות. מגבלת המחקרים שהוזכרו היא הסתמכותם על מאגר פד”י, הכולל רק חלק מפסקי דין של בית המשפט העליון, כאלו שיש בהם ענין מיוחד. בנוסף, אין מאגר פד”י כולל דיווח על פניות לבית המשפט העליון שלא הסתיימו בפסק דין, כמו במקרים בהם הפניות נמחקו, הוחזרו או לא היגיעו לכלל מתן פסק דין מסיבה זו או אחרת. כיוון שכך, עולה השאלה האם התוצאות שהוצגו משקפות נאמנה את הדירות כלל הפסיקה של בית המשפט העליון. שאלות נוספת הן, האם דפוס פסיקת בית המשפט העליון שתואר במחקרים שהוזכרו, תקף גם לתקופה שלאחר שנת 1994 וכן, האם הדירות הפסיקה בין בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי דומה להדירות הפסיקה בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום.

אוכלוסיות פסקי הדין שנבחנו במחקר

פסיקת בית המשפט העליון זמינה כיום במרשתת.[18] באתר בית המשפט העליון מפורסמים כל פסקי הדין וההחלטות של בית המשפט העליון שניתנו החל משנת 1997. בנוסף, במאגרי פסקי דין אחרים כדוגמת “נבו”, מתפרסמת פסיקת בית המשפט העליון שנתנה גם בתקופות קודמות. נתונים דיגיטליים בדבר פסיקת בית המשפט המחוזי ניתנים להשגה מהנהלת בתי המשפט במסגרת כללי חופש המידע.

בשנת 2018 פורסם מאגר הנתונים Big Data[19] הכולל נתוני את כל 16,109 פסקי דין שנתנו במהלך שמונה שנים, החל מ- 2010 ועד סוף 2017, בבית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק (בג”ץ) וכערכאת ערעור במשפט אזרחי (ע”א), פלילי (ע”פ) ומינהלי (עע”מ).

מבחן הראשון בעבודה זו כלל את כל  16,022פסקי הדין הכלולים באתר Big Data אשר נתנו במותבים של שלושה שופטים. פסקי הדין בענין הערעורים והעתירות מוינו על פי תוצאתם: הפנייה התקבלה במלואה, הפנייה התקבלה בחלקה, הפנייה נדחתה על הסף או מקרים בהם הפנייה נדחתה לאחר דיון. כמו כן, נמנו המקרים בהם ההליך השיפוטי לא הסתיים בפסק דין, והפניה נמחקה, הוחזרה, או שהדיון בה לא הסתיים מסיבה  כלשהיא. בנוסף, פסקי הדין מויינו גם על פי דרך קבלתם: פה אחד או ברוב דעות.

מבחן שני בחן 104 פסקי הדין של בית המשפט העליון בדיונים נוספים – דנג”ץ, דנ”א ודנ”פ, המפורסמים באתר “נבו”, שנתנו בשנים 1991 עד 2018, בהרכבים של חמישה עד אחד עשר שופטים. בנוסף, כלל מבחן זה את פסקי הדין של בית המשפט העליון הקשורים לדיונים הנוספים שנבחנו. 

מבחן שלישי בחן את פסיקת בתי המשפט המחוזיים בערעורים בשנים 2015 עד 2019. המידע התקבל מהלשכה לחופש המידע שבהנהלת בתי המשפט וכלל נתונים על 118,272 פסקי דין.[20]

לצורך השוואה בין תוצאות המבחנים השונים, הוגדר המשתנה: “שכיחות הדעה הרווחת בפסקי הדין”. כך למשל, במותב של שלושה שופטים, ערכו של משתנה זה בפסק דין שניתן פה אחד הוא, 1.0 ואילו וערכו של המשתנה בפסק דין שניתן בדעת רוב, הוא 0.67. בהשוואה בין פסקי דין בערכאות שונות, דחיית הערעור (או העתירה) נלקחה כדעה הרווחת, שערכה 1.0, ואילו ערך הדעה שהפכה את פסק הדין נקבע ל- 0.0. תוצאה במבחנים סטטיסטיים נחשבה כמובהקת כאשר ההסתברות לקבלתה (P<0.05).

הדירות פסיקת בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור וכבית דין גבוה לצדק

מתוך 16,022 פסקי דין שנכללו במבחן הראשון, 15,935 (99.4%) התקבלו פה אחד. שאר 93 פסקי הדין התקבלו בדעת מיעוט (טבלה מס. 1). נמצא, כי ממוצע שכיחות הדעה הרווחת בפסקי הדין בערוצים המשפטיים השונים הוא מעל 0.997.

מאחר ובעבודות קודמות שהתבססו על נתוני פד”י, לא נכללו פסקי דין שנמחקו, הוחזרו, או שהדיון בהם לא נסתיים מסיבה כל שהיא, מוצגים בטבלה מס. 1א שבנספח, בנוסף לחישובים עבור כלל פסקי הדין (כפי שמוצג בטבלה מס. 1), גם חישובים עבור אוכלוסיית פסקי דין הכוללת רק כאלה שהתקבלו, התקבלו חלקית או נדחו.

השוואת התפלגות פסקי הדין שהתקבלו פה אחד, או בדעת רוב, למצופה מהתפלגות בינומית[21] מלמדת כי התפלגות פסיקת בית המשפט העליון לפסקי דין שנתנו פה אחד, או לפסקי דין בדעת מיעוט, אינה חורגת מאקראיות.

טבלה מס. 1: התפלגות 16,022 פסקי דין  הכלולים  במאגר הנתונים Big Data לפי מסלול משפטי

התפלגות פסקי דין בדעת מיעוט

בין השנים 2010 – 2017 ישבו בדין בבית המשפט העליון עשרים וחמישה שופטים. שבעה עשר מהשופטים השתתפו, כל אחד, בכתיבת 659 עד- 2,231 פסקי דין (טבלה מס. 2 בנספח הנתונים). שאר השופטים היו בתחילת או בשלהי תקופת כהונתם, והיו שותפים כל אחד לכתיבת 301 פסקי דין או פחות. החישוב מראה כי עבור שבעה עשר השופטים,  השותפים ל-659 או יותר פסקי דין, השכיחות הממוצעת לשופט של פסיקות בדעת מיעוט הייתה כ- 0.3%. התפלגות הערכים מוצגת בתמונה מס. 1.

על פי נתונים אלו ניתן לתאר את הבעת דעת מיעוט במותב כ”תכונה” אשר התפלגותה תואמת התפלגות נורמאלית (P < 0.318 במבחן שפירו-וילק). זאת, כאשר החישוב נעשה ללא הערך החריג שחושב עבור פסיקות השופט מני מזוז. לא נמצא קשר מובהק (P > 0.05)  בין מספר פסקי הדין בהם היה השופט שותף, ובין שיעור פסקי הדין שלו שנתנו בדעת  מיעוט.

תמונה מס. 1: התפלגות פסקי דין בדעת מיעוט (%) בפסיקת בית המשפט העליון בשנים 2010 -2017 עבור שופטים להם יותר מ- 659 פסקי דין

הדירות הפסיקה בדיונים נוספים

דיונים נוספים בבית המשפט העליון[22] נעשים מכוחם של סעיף 18 לחוק יסוד השפיטה, וסעיפים 30(א) ו-30(ב) לחוק בתי המשפט. קביעת דיון נוסף תתקיים כאשר “ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, (קרי, נשיא או שופט של בית המשפט העליון) מקום לדיון נוסף”. מאה וארבעה דיונים נוספים נערכו בשנים 1993 עד 2018 בהרכבים של חמישה עד אחד-עשר שופטים. התפלגות תוצאות הדיונים, לפי המסלול המשפטי, מוצגת בטבלה מס. 2.

ממוצעי שכיחות הדעה הרווחת בדיונים נוספים בערוצים המשפטיים השונים היו דומים ונעו בין הערכים 0.76 ל-0.79. יש לסייג ולאמר כי ככלל, השאלה שעמדה להכרעה בדיון הנוסף לא הייתה אלא רק אחת הסוגיות שנדונו בעתירה או בערעור שנדונו לפני כן בבית המשפט העליון.[23] תחת הסתייגות זו נותן לאמר, כעולה מטבלה מס. 2., כי כמחצית מההחלטות שהתקבלו בדיון הנוסף הפכו את רוח פסיקת בית המשפט העליון בערעור או בעתירה.

טבלה מס. 2: התפלגות תוצאות הפסיקה בדיונים נוספים, לפי מסלול משפטי

שישים וארבעה מהמותבים בדיונים הנוספים היו בני שבעה שופטים. תחת ההנחה כי פסיקות השופטים אינן מותנות אחת בשניה, ומתוך ידיעה כי ערך השכיחות הממוצעת של דעת הרוב הוא 0.78, ניתן לחשב על פי נוסחת הבינום (p+q)7 את ההתפלגות הצפוייה של החלטות ההרכבים, ולהשוות התפלגות זו לתוצאות שהתקבלו בפועל, כמוצג בתמונה מס. 2. הבדל מובהק נמצא בין ההתפלגות בפועל של הרכב המותבים לבין הצפוי מהתפלגות התאורטית, ממצא המוביל לדחיית הנחת היסוד כי פסיקות השופטים בדיונים הנוספים הן בלתי תלויות זו בזו.

תמונה מס. 2 : התפלגות בדיונים נוספים של 64 מותבי בית המשפט העליון בני שבעה שופטים, כאשר ממוצע שכיחות הדעה הרווחת הוא  P = 0.785

הישנות (Repeatability) הפסיקה הוא מדד הבוחן את הדרך בה שופט מסויים היה פוסק בענין מסויים לו עניין זה היה מובא בפניו מספר פעמים, תחת ההנחה כי פסיקה קודמת אינה משפיעה על הפסיקה שלאחריה. חלק משופטי הרכבים בדיונים הנוספים היו שותפים לפסק הדין בבג”ץ שקדם לדיון הנוסף. מצב זה מאפשר לקבל אומדן, ולו גס, על הישנות הפסיקה אצל שופטי בית המשפט העליון. כאמור, אין הדיון הקודם והדיון הנוסף עוסקים בדיוק באותו ענין, ובניגוד לנדרש ממבחן ההישנות, התנאים בדיון הקודם ובדיון הנוסף שונים, והחלטות השופטים בדיון הנוסף חשופות למידע בדבר החלטתם הקודמת בפסק הדין. תחת ההסתייגויות שהוזכרו, ניתן לציין (טבלה מס. 3) כי בכ- 8% מתוך 227 מקרים בהם אותם שופטים כיהנו בשני מותבים גם יחד, השופטים שינו את דעתם בדיון הנוסף, ובכל מקרים אלו, השינוי הוביל להצטרפות לדעת הרוב. 

כמחצית מהדיונים הנוספים התקיימו בענין שנפסק פה אחד. נתונים המוצגים בטבלה מס. 4 מלמדים כי דרך הפסיקה בדיון הנוסף: פה אחד, או ברוב דעות, לא הושפעה מדרך הפסיקה בדיון שקדם.

טבלה מס. 3:  פסקי דין בדיונים נוספים בהם שינו השופטים את עמדתם[24]

טבלה מס. 4: התפלגות תוצאות הפסיקה בדיונים נוספים לפי גודל המותב בדיון הקודם

הדירות בין פסיקת בית המשפט העליון ופסיקת בית המשפט המחוזי

התפלגות 8,797 פסקי דין של בית המשפט העליון שהתקבלו, התקבלו חלקית או נדחו[25] על פי התוצאה (הערעור/ העתירה התקבלו, או נדחו), ועל פי הדרך בה התקבלה התוצאה (פה אחד, רוב דעות) מוצגת בטבלה מס. 5.

ממוצעי שכיחות הדעה הרווחת – הדעה הדוחה את הערעור או העתירה, במסלולי המשפט השונים, מוצגים בטבלה מס. 6 .

טבלה מס.5: התפלגות פסקי דין בעתירות וערעורים בבית המשפט העליון

טבלה מס. 6:  אחוז הערעורים שהתקבלו בבית המשפט העליון וממוצע שכיחות הדעה הרווחת בפסיקה[26] [27] [28] [29]

על פי הנתונים המוצגים בטבלאות 5 ו-6, שעור עתירות לבג”ץ שהתקבלו והתקבלו-חלקית נמוך יחסית, ועומד יחד על כ-4.4%. בהתאם לכך, ממוצע שכיחות הדעה הרווחת – הדעה הדוחה את העתירה,  גבוה – 0.96.

בניגוד לכך, מידה רבה של אי הסכמה שיפוטית מתגלית בין שופטי שתי הערכאות בערעורים: שיעור הערעורים שהתקבלו והתקבלו חלקית מכלל הפניות היה גבוה יחסית, ועמד יחד על כ- 42% בעתירות מינהליות, כ- 36% בערעורים אזרחיים וכ- 35% בעתירות פליליות.

כאשר כל 16,022 פסקי הדין נלקחו בחשבון,[30] שיעור העתירות שהתקבלו בבג”ץ עמד על 2.1% בלבד. לעומת זאת, שעור הערעורים שהתקבלו במסלולים המנהלי, האזרחי והפלילי, מקרים בהם פסק הדין נהפך, היו: 18.1%,  16.9% ו-  29.8% , בהתאמה. במקרים אלו, שכיחות הדעה הרווחת בעתירות בג”ץ היתה 0.98, ושכיחות הדעה הרווחת (דחיית הערעור) בערורים מנהליים, אזרחים ופליליים עמדה על 0.82, 0.83 ו-0.70, בהתאמה.

בהינתן ממוצע שכיחות הדעה הרווחת של שופטי בית המשפט העליון בדבר פסיקת בית המשפט המחוזי, ניתן לבחון האם התפלגות פסקי הדין, לפי פסקי דין שניתנו פה-אחד או פסקי דין שניתנו בדעת רוב, תואמת להתפלגות אקראית. נמצא, בכל ערוצי המשפט, כי ההתפלגויות אלו חורגות באופן מובהק ביותר מהתפלגות אקראית (χ2>380 , P<0.00001 , תמונה מס. 3), כאשר פסקי דין בדעת מיעוט, אשר שכיחותם הכוללת הייתה צריכה לעמוד על כ- 31% , נדירים ביותר.

תמונה מס. 3: התפלגות מחושבת ובפועל של פסקי דין של בית המשפט העליון על פי  המסלול המשפטי.

הדירות בין פסיקת בית המשפט המחוזי ופסיקת בית משפט השלום

מאגר הנתונים שהתקבל מהנהלת בתי המשפט כלל מידע על 118,278 ערעורים שנדונו בבתי משפט המחוזיים במהלך חמש שנים, מ–2015 עד 2019 (טבלה מס. 7). מתוך כלל פסקי הדין, 95,650 נתנו במותב של שופט אחד, ו- 22,628 ניתנו במותב של שלושה שופטים. מאחר ולא ניתן מידע על האופן בו התקבל פסק הדין במותבים של שלושה שופטים – פה אחד או ברוב דעות, חישוב שכיחות הדעה הרווחת בניתוח זה נעשה תחת ההנחה כי כל פסקי הדין נתנו בדעת יחיד, או פה אחד.

כאשר תביעות שנמחקו, הוחזרו או לא נדונו מסיבה אחרת אינן נלקחות בחשבון, בממוצע, 43% מהערעורים שנדונו בבית המשפט המחוזי בכל שלושת ערוצי המשפט, התקבלו או התקבלו באופן חלקי. מכיון שכך, שכיחות הדעה הרווחת (דחיית הערעור) בכל  ערוצי המשפט עמדה על ערך אחיד ונמוך יחסית של 0.57.

טבלה מס. 7 : פסיקת בית המשפט המחוזי בערעורים בשנים 2015 עד 2019[31] [32]

השוואת הדירות הפסיקה בתוך ובין ערכאות שונות

הצגה כוללת של הדירות הפסיקה במערכת המשפט בישראל, תוך שימוש במשתנה “שכיחות דעת הרוב” מוצגת בתמונה מס. 4. ניתן לראות כי לערכי הדירות הפסיקה מנעד רחב מאוד. הדירות קרובה לערך של 1.0, נמצאה בפסיקת שופטי בית המשפט העליון בעתירות ובערעורים. ערך נמוך יותר, הדירות של כ- 0.78  חושב עבור פסיקת שופטי בית המשפט העליון ביושבם בדיונים נוספים, תוך בחינת המקרים בהם הערעורים התקבלו או התקבלו חלקית. הדירות של כ- 0.63 נמצאה בין פסיקתם של שופטי בית המשפט העליון ושופטי בית המשפט המחוזי. הדירות נמוכה יותר, בערך של כ-0.57 חושבה עבור פסיקת בית המשפט המחוזי בדונו בערעורים על פסיקת בית משפט השלום. מעניין לציין, כי במבחנים השונים, לא נמצא הבדל רב בהדירות הפסיקה בין מסלולי המשפט השונים.

תמונה מס. 4 . הדירות הפסיקה בין ובתוך ערכאות

דיון

מחקר אמפירי זה בוחן את הדירות הפסיקה בתוך מותבי בית המשפט העליון, בין מותבי בית המשפט העליון ומותבי בית המשפט המחוזי המחוזי, ובין מותבי בית במשפט המחוזי לאלו של בית משפט השלום.  זאת,  תוך ניתוח פסיקות בעתירות ובערעורים שנתנו במהלך שנות העשור הראשון של המאה ה-21. אומדן להדירות הפסיקה התקבל תוך חישוב המשתנה “שכיחות דעת הרוב”, שערכיו נעים בין  1.0- הדירות מוחלטת בפסיקה, 0.5  – קשר כמו אקראי בין הפסיקות השונות ו-0.0  ניגוד מוחלט בין הפסיקות השונות..  

תוצאות המחקר מלמדות על שונות רבה בערכי הדירות הפסיקה במערכת המשפט: בעוד שפסיקת בית המשפט העליון בעתירות וערעורים מתאפיינת באחידות דעים כמעט מוחלטת, ומעט פחות בדיונים נוספים, הדירות פסיקה נמוכה יחסית נמצאה כאשר מדובר בהשואה בין פסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים ובהשוואה בין פסיקת אלה האחרונים עם פסיקת בתי משפט השלום.

פסיקת בית המשפט העליון: תמימות דעים כמעט מוחלטת בין השופטים נתגלתה בפסיקת בית המשפט העליון בשנים 2010 עד 2017, כאשר ממוצע שכיחות הדעה הרווחת עמד על  כ– 0.99. ערך זה דומה לערכים שהתקבלו בעבודות קודמות: 0.94 של פסיקות פה אחד בתקופת השנים 1948 עד 1994, ו-0.89  פסיקות פה אחד בתקופת השנים 1995 עד 2004.[33]  יש להדגיש, כי מסד הנתונים ששימש במחקר הנוכחי לא כלל התייחסות לשכיחות דעות יחיד בפסקי הדין. לפיכך, יש בהערכה כאן של הדירות הפסיקה בבית המשפט העליון משום הערכת יתר. מאידך, המחקר הנוכחי לא בחן שכיחות של פסיקות שונות שנתנו באותו עניין על ידי הרכבים שונים של בית המשפט העליון.[34]

את הדירות הפסיקה הגבוהה של בית המשפט העליון ניתן לבחון בפריזמה שעוצבה ע”י הנשיא אהרון ברק בדבר סיווג המקרים העומדים לפתחו של בית המשפט: “מקרים קלים” בהם יש פיתרון אחד ויחיד לבעייה המשפטית; “מקרים בינוניים” לגביהם יכול ויתעורר מצב של חוסר ודאות, אך בסיום התהליך הפרשני נעלם חוסר הודאות והענין ברור, ו״מקרים קשים״, אלה הם מיעוט המקרים בהם יש לבעיה משפטית יותר מפתרון חוקי אחד.[35]  לכאורע, הדירות גבוהה בפסיקת שופטי בית המשפט העליון, כאשר פסק דין בדעת מיעוט הוא אירוע נדיר, מלמדת כי רוב המקרים המובאים לפתחו של בית המשפט העליון הם “מקרים קלים” או “מקרים בינוניים” להם פיתרון אחד, ולא נידרשת בפיתרונם הפעלת שיקול דעת שיפוטי אשר יש ויביא לתוצאות שונות.

אולם, יש להסתייג ולאמר כי פסיקות שופטי בית המשפט העליון אינן במקרים רבים מאורעות בלתי תלויים, כדברי השופט חשין: “מפני שהלכה למעשה, חברי המותבים השיפוטיים בישראל נוהגים לקיים ביניהם התייעצות במובן הרחב, שבגדרה אינם מסתפקים בהצגת דעותיהם אלא משמיעים גם את נימוקיהם, בניסיון לשכנע זה את זה, וההכרעה המתקבלת בסופו של יום – לעתים תוך שינוי הדעה הראשונית – היא תוצאה של ההתייעצות האקטיבית”.[36]  במצב זה, פוטנציאל המחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון נכבש בשלב כלשהו של תהליך ההכרעה”.[37] יפים לכך גם דבריה של השופטת וילנר: “ישנה חשיבות רבה לכך שבית משפט זה ידבר בקול אחד לאחר שנפסקה הלכה מפיו, למען שמירה על יציבות ההלכה, ועל מנת שההלכה הפסוקה תאפשר לציבור לכלכל צעדיו ולהכווין את התנהגותו לאורה. יש על כן להשמר מפני מצב שבו נקודות מבט שונות, יביאו לכדי ערעור יסודותיה של ההלכה הפסוקה, שעה שאין הצדקה לשינויה”.[38] ניתן להוסיף, כי שיטת ציוות ההרכבים בבית המשפט העליון, בה מתמנים לתפקיד ראש הרכב רק מספר מצומצם של שופטים בכירים, אפשר ותורמת גם היא לתהליך מאחד–דעות בבית המשפט העליון. בנוסף, כפי שנמצא, בחירה אסטרטגית של שופטים בהרכב הדוחה עתירה ללא דיון נוסף היא פן נוסף לטיעון בדבר חוסר אקראיות בהחלטות מותבי בית המשפט העליון.[39]

דיונים נוספים: דיונים נוספים הם זירה בה נחשף הפלורליזם השיפוטי של שופטי בית המשפט העליון. דיונים נוספים עוסקים בפיתוח המשפט, כאשר “פיתוח המשפט הוא פעילות שיפוטית, אשר במסגרתה השופט יוצר נורמה חדשה או מכריז על ביטולה של נורמה קיימת”.[40] נמצא, כי כמחצית מפסקי הדין בעתירות או ערעורים נהפכו בדיון הנוסף. ממוצע שכיחות הדעה הרווחת בדיונים הנוספים שחושב הוא – 0.78, פחות מהערך של 0.99, שחושב עבור פסיקת בית המשפט העליון בערעורים ועתירות. מעניין לציין כי מובהקות הסטייה של התפלגות תוצאות הפסיקה במותבים בני שבעה שופטים מההתפלגות הצפוייה (תמונה 2) , יש ומלמדת על תלות בין פסיקות השופטים השונים גם בדיונים נוספים. 

טעות בפסק דין עלולה להביא לפחיתה בהדירות השפיטה. אכן נכתב, “השופטים בהיותם אך בני אדם, עלולים לטעות מדי פעם בפעם”,[41] וכן, “כל עוד מופקדת השפיטה בידי בשר ודם. אי אפשר למנוע טעויות”.[42] [43]  אמדן של מרכיב הטעות בשפיטה אינו קל, מאחר וככלל, שופטים אינם חוזרים ופוסקים באותו ענין.[44] משום כך, מעניין המקרה של דיון נוסף, בו ניתנת לשופטים האפשרות לשפוט פעמיים באותו ענין, תחת ההסתגות כי אין זהות מוחלטת בין השאלה המשפטית בדיון בעתירה ובדיון הנוסף. נמצא, כי בכ- 8% מהמקרים, שופטים שינו את דעתם בדיון הנוסף בהשוואה לדעתם שהובעה בפסיקה קודמת. האם אומדן זה של טעות בפסיקה בקרב שופטי בית המשפט העליון מייצג את מרכיב ה”טעות” בפסיקת שופטי הערכאות הנמוכות יותר? מחד, ניתן לטעון כי אומדן הטעות בפסיקה שהתקבל בדיונים הנוספים ממעיט בעוצמת התופעה, שהרי מדובר בפסיקה של המנוסים בשופטים. מאידך, העובדה כי דיונים הנוספים עוסקים בסוגיות שהן מן הקשות בהן נתקלת מערכת המשפט, יש ותוביל למסקנה כי שיעור הטעות בפסיקת שופטי בית המשפט העליון הוא הערכת יתר לטעות אפשרית של שפיטה בערכאות קמא. 

עתירות וערעורים בבית המשפט העליון: “חזקת התקינות” או “חזקת הכשרות”,[45] מובילות לכך כי רק כ-4.4% מעתירות בג”ץ התקבלו, או התקבלו חלקית, עדות לגיבוי שנותן בית המשפט העליון למערכת המינהלית. “חזקת תקינות” זו לא מתקיימת כאשר מדובר בבחינה של פסיקת בית המשפט המחוזי, כאשר שיעור הפיכה מלאה או חלקית של פסיקת בית המשפט המחוזי בערעורים במסלולי המשפט השונים עומד על  35% עד 41%. שיעור דומה של הפיכת פסקי דין של בית המשפט המחוזי על ידי בית משפט עליון נמצא גם בעבודות אחרות.[46]  יש לזכור, כי בית המשפט העליון מתערב רק במקרים נדירים בקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא.[47] מכאן, ניתן להניח, כי ההדירות הנמוכה יחסית בפסיקה בין ערכאות העליון והמחוזי נובעת בעיקר מהבדל בין שופטי שתי הערכאות בפרשנות המשפטית. בין הגורמים התורמים לפער בפסיקת שתי הערכאות, לבד מנסיונם הרב יותר של שופטי בית המשפט העליון,[48] ניתן למנות את גודל המותב בו ניתנה הפסיקה: פסיקה בית המשפט המחוזי ניתנת ברוב המקרים במותב של שופט אחד, אם כי לעיתים, כמו במצב של פשיעה חמורה, היא ניתנת במותב של שלושה שופטים. נמצא, כי בערעורים פליליים, פסקי דין שנתנו במותב של שלושה, נדחים פחות בערעור מפסקי דין שנתנו במותב של דן יחיד.[49]

גורם נוסף הפוגע בהדירות בין פסיקת בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי הוא העדר הלכה פסוקה ותקדים מחייב[50] בנושאים מסויימים, מצב השולח את שופטי ערכאת קמא לפרש את החוק כל אחד בדרכו. כך ארע למשל בעניין סיווג אופניים חשמליים כ”רכב מנועי”.[51] ההלכה שנקבעה בסופו של ענין בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בשאלה זו תואמת מדרך הטבע רק אחת מהפרשנויות שנתנו קודם לכן על יד בתי משפט קמא.

ערעורים הנידונים בבית המשפט המחוזי: למיטב ידיעתנו טרם פורסמו נתונים סטטיסטיים על תוצאות ערעורים שנדונו בבתי משפט מחוזיים. לפי מחקר זה, שעור הערעורים שהתקבלו, או התקבלו חלקית, בדיונים שהסתיימו בהכרעת דין בבתי המשפט המחוזיים, בכל ערוצי המשפט: אזרחי, פלילי ומנהלי עמד בשנים 2015 עד 2019 על כ- 43%. כלומר, בקרוב למחצית מהמקרים, בית המשפט המחוזי הפך את פסיקת שופטי בית משפט השלום. גם כאן, העדר תקדים מחייב בעניינים מסויימים כמו גם ניסיון רב יותר של שופטי בית המשפט המחוזי, תורמים לפסיקה שונה בשתי הערכאות. 

מבט לעתיד

הדירות נמוכה של פסיקה בערעורים, כפי שנמצא כאן, אינה מצביעה על יציבות המשפט, ועלולה להביא לפגיעה מתמשכת באמון הציבור במערכת המשפט.[52] הנהלת בתי המשפט היא רשות ציבורית, וככזו, היא מחוייבת כי השירות הציבורי עליו היא מופקדת יתנהל בהתאם לכללי המשפט המינהלי וביניהם: איכות השירות, סבירות ההחלטות ושקיפות. אכן, הכשרת שופטים,[53] החלת עקרון התקדים המחייב,[54] הגבלת שיקול הדעת של שופטים בתחום הענישה[55] וקביעת מותבים בני שלושה שופטים או יותר, הם חלק מהצעדים שננקטו על ידי מערכת המשפט להגברת הדירות הפסיקה. יחד עם זאת, כפי שנכתב, “עלינו להשלים עם כך, שבמקרים רבים לא נוכל להבטיח למתדיינים בהליכים שיפוטיים שתתקבל בהליך שלהם תוצאה מסוימת אחת שתוכל להיחשב לתוצאה המשפטית ״הנכונה״ של ההליך”.[56] אין כפרשת נחמני[57] [58] כדי להדגים כיצד החלטה שיפוטית נהפכת ונהפכת, ככל שהיא מתגלגלת ועולה במדרגות מערכת המשפט.

ערעור הוא למעשה “מעין מכשיר משמעתי נגד שופטים של ערכאה נמוכה יותר, ואמצעי בקרה אפקטיבי על פעולותיהם”.[59] קבלת ערעור יכולה להחשב במקרים מסויימים כהודאת המערכת המשפטית כי פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית לא עבר “ביקורת האיכות”, ויש להחשיבו כתקלה או תאונה משפטית. יש לזכור, כי “ביקורת איכות” זו נעשית רק על כ- 2.5% מפסקי הדין, באשר על רוב פסקי הדין לא מוגש ערעור.

עד כה, היזמה ל “בדיקת האיכות” של מערכת המשפט, וכן עלותה, מוטלים רק על כתפי בעלי הדין, בעת הגשת הערעורים. זאת, בשונה למשל מהדרך לחקר תקלות הנקוטה במערכת הבריאות.[60] מוצע כאן, כי בצד יישום דרכים שונות שהוצאו כדי להשפיע באופן ישיר על הדירות השפיטה,[61] תפרסם הנהלת בתי המשפט בדוחות השנתיים אשר היא המעמידה לרשות הציבור על פעולותיה[62] גם מידע על הדירות השפיטה בערכאות השונות.


[1]      חוק יסודות המשפט, תש”ם-1980.

Guy Grossman, Oren Gazal-Ayal, Sam Pimentel & Jeremy M. Weinstein, Descriptive                    [2] Representation and Judicial  Outcomes in Multi-Ethnic Societies, 60 AMERICAN JOURNAL

 OF  POLITICAL SCIENCE 44-69 (2016).                  

[3]     קרן וינשל-מרגל, אידאולוגיה וחוק בפסיקת בית המשפט העליון: ניתוח כמותי והשוואתי ( 2016).

[4]  יעל חסין ומרדכי קרמניצר ׳׳עבירת ההתפרצות – המשתנים המשפיעים על מידת האחידות בענישה”        משפטים כב 553 (התשנ”ד). ראו גם: יעל חסין ומרדכי קרמניצר ״אחידות בענישה בעבירת תעבורה״ משפטים יח 103 (1988).

[5]     גיא לוריא, ומרדכי קרמניצר כישלון במבחן בוזגלו, המכון הישראלי לדמוקרטיה (2008).

[6]     אורן גזל־אייל, רענן סוליציאנו־קינף, גל עינב, עטאללה שוגאש ערבים ויהודים בהליכי הארכת מעצר ראשוני משפטים לח תשמ”ט 627.

[7]     ראו: בועז סנג’רו “הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם גורמים ופתרונות” הסדרה למשפט וחברה (י.      בנימיני וע. צבעוני עורכים, 2014).    

[8]     אהרון ברק, שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ”ז)  60.

[9]    אהרון ברק, שופט בחברה דמוקרטית,  חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2004.

[10]    מנחם מאוטנר “על אי-הוודאות במשפט וכמה מהשלכותיה” משפט וממשל ט 223 (תשס”ו(.

[11]   ראו להלן פרק א.

[12]   חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984,  סעיפים 2 – 4.

[13]  https://www.gov.il/he/departments/the_judicial_authority   )כל אתרי האינטרנט המאוזכרים להלן נצפו לאחרונה בדצמבר 2020).

[14]    יורם שחר ומירון גרוס “קבלתן ודחייתן של פניות לבית המשפט העליון, ניתוחים כמותיים” מחקרי משפט יג  329 (1996).

[15]    מירון גרוס “היבטים צורניים ומרחב הסמך של השופטים בתהליך קבלת ההחלטות בבית המשפט העליון    בישראל  בעשור האחרון – האם  השתנה דבר?” משפט ועסקים יג  291 (2010).

[16]     מירון גרוס “פלורליזם וליברליזם בקבלת ההחלטות בבית המשפט העליון בישראל – האם השתנה דבר?”

      הפרקליט נא  589 (התשע”ב). 

[17]    מיכאל דן בירנבק ודוד גוסרסקי “כיסאות ייחודיים, דעות מיעוט ופלורליזם שיפוטי” עיוני משפט כב, 499 (1999).   

[18]    https://supreme.court.gov.il/Pages/fullsearch.aspx.

[19]           Weinshall Keren, Lee Epstein & Andy Worms. The Israeli Supreme Court Database, 2018 version URL: http://iscd.huji.ac.il.

[20]    נתוני פסקי הדין הם כפי שהוזנו ע”י מזכירות בית המשפט.

[21]    נסמן את שכיחות הדעה הרווחת כ- (p) ואת שכיחות הדעה הנוגדת כ– (q), כאשר p+q=1. תחת ההנחה של       חוסר תלות בהחלטות שופטים במותב, תוחלת התפלגות מותבים של שלושה שופטים על פי דעותיהם

       תהייה כצפוי מהתפלגות בינומית: (p3+3p2q+3pq2+q3) = (p+q)3. שכיחות פסקי דין שנתנו פה אחד

       תשווה לסכום האברים: p3+q3 ; שכיחות פסקי דין שנתנו בדעת מיעוט (ברוב דעות), תשווה לסכום

       האברים3p2q+3pq.

[22]   יגאל מרזל “סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה – “דיון נוסף” בדיון נוסף”. ספר דורית ביניש  181 (ק’ אזולאי,      א’ בר- סימן-טוב, א’ ברק וש’ ליפשיץ עורכים, אונ’ בר אילן, תשע”ח).

[23]  ראו: למשל דנג”ץ 7596/10 בו הדיון בבג”ץ שקדם לו נסב סביב השאלה האם מלצר הוא עובד שכיר, בעוד הדיון בדנג”ץ התמקד בשאלה מי הוא המעסיק של המלצר.

[24]   פרוט שופטים ופסקי הדין: דנג”ץ: ט. שטרסברג-כהן 4601/95; י. טירקל 10350/02; א. רובינשטיין

8115/05; א.א. לוי 219/09; דנ”פ: א. ברק, 7048/97, 1365/96, ט. שטרסברג כהן,9263/99, ד. דורנר

9263/99 ; י. טירקל 9384/01; א. נאור 1397/03; דנ”א: ד. לוין 1558/94; א. ברק 7794/98; א. ברק, ד. דורנר, א.א. לוי 10017/02; א. ברק 5161/03; נ. הנדל 6298/15; נ. סולברג 2308/15; דנ”מ: ח. מלצר 5511/15.

[25]    ראו: טבלה מס. 1.

[26]    חישוב (לפי מספרי טורים בטבלה 5):  (1+2)/9.      

[27]    חישוב (לפי מספרי טורים בטבלה 5):  (3+4)/9.

[28]    חישוב (לפי מספרי טורים בטבלה 5):  (1*0.0+2*0.33+5*1.0+6*0.67+7*1.0+8*0.67)/ (9-3-4).

[29]    חישוב (לפי מספרי טורים בטבלה 5):  (1*0.0+2*0.33+3*0.0+ 4*0.33+5*1.0+6*0.67+7*1.0+8*0.67)/9.

[30]    ראו טבלה מס. 1 מפורטת בנספח

[31]    חישוב (לפי מספרי טורים):  (1+2)/8.

[32]    חישוב (לפי מספרי טורים):  (3*1.0)/8.

[33]    ראו: ה”ש, 13, 14, 15, 16.

[34]     ראו: בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221; בג”צ 609/92 בעהם נ’ בית הדין

       הרבני הגדול לערעורים, פ”ד מז(3) 288 .

[35]     ראו: ה”ש 7.

[36]     דוד חשין, “התייעצות שופטים”, עלון פרשת השבוע של משרד המשפטים 350 (תשס”ט).

[37]    יורם שחר, מירון גרוס, רון חריס “אנטומיה של שיח ומחלוקת בבית המשפט העליון –  ניתוחים כמותיים” עיוני משפט כ(3) 749 (1997).

[38]     בג”ץ 6905/18  נאגי נ המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 19 לפסק דינה של השופטת וילנר.

        (פורסם בנבו, 2.12.2018).

[39]     יונתן גבעתי וישראל רוזנברג “כיצד בוחרים שופטי בית המשפט העליון את חבריהם להרכב”, 1, (צפוי להתפרסם במשפטים נא, תשפ”א).

[40]     אהרון ברק: פרשנות במשפט, כרך ראשון- תורת הפרשנות הכללית, 609  1992)

[41]     בג”ץ 177/50 ראובן נ‘  יושב ראש וחברי המועצה המשפטית, פסק דינו של השופט אגרנט (פורסם בנבו,

       1951).

[42]     חיים כהן  “ואשיבה שופטיך כבראשונה”, ספר חמי גבריהו- מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל 1, 16 (ב.צ. לוריא עורך, 1990).    

[43]     ראו: דוגמאות מפסיקתו של הנשיא אהרון ברק: דנ”פ 7048/97 פלונים נ’ שר הביטחון, פ”ד נד(1) 721, 743 (2000);  דנ”פ 1365/96 עוזי אזולאי משולם ו11 אח’ נ’ מדינת ישראל פ”ד נב(5) 1, 46 (1998).

[44]     דפנה ברק ארז כתיבה משפטית“, משפטים מו, 269  (תשע”ז).   

[45]     יצחק זמיר, ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק, משפט וממשל  א תשנ”ג, 295.  

[46]     לעיל: ה”ש  13, 14, 15, 16. 

[47]     עמנואל גרוס “חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון

        נוסף” ספר גבריאל בך 225  עמ’  234 – 252(דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011) 225.

[48]      ראו ה”ש 11.

[49]    דרורה קרוטקין “ההשפעה של גודל ההרכב על נכונות פסקי הדין”, מחקרי משפט י, 243 (1993).

[50]   חוק יסוד: השפיטה, סעיף 20.

[51]    רע”א 7451/19 עזבון המנוח גבריאל אסולין ז”ל נ’ וליד דרויש, (פורסם בנבו, 12.10.2020 ).

[52]    ערן ויגודה-גדות, שלמה מזרחי וניסים כהן ביצועי המגזר הציבורי בישראל, ניתוח עמדות אזרחים והערכת מצב  לאומית –נייר עבודה מס’ 17, 15 (2019).

[53]    מרדכי בן דרור “הכשרת שופטים לכהונת השפיטה” המשפט ב 239 (1994).

[54]    סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, ס”ח תשמ”ד 78.

[55]    חוק העונשין (תיקון מס’ 113 ), תשע”ב-2012, ס”ח 2330.

[56]    ראו: מנחם מאוטנר “על אי־הוודאות במשפט וכמה מהשלכותיה” משפט וממשל ט, 223, 246 (2005(.

[57]    דפנה ברק-ארז” על סימטריה ונייטרליות, בעקבות פרשת נחמני” עיוני משפט כ(1) 197, 238 (1996).

[58]    דוד הד “משפט צדק וצדק מוסרי – עיון נוסף בפרשת נחמני” משפטים  29(2) 507, 527 -528 ( 1998) .

   [59] דפנה אבניאלי “מי יבקר את השופטים וכיצד” משפט וממשל ט 387  )תשס”ו).

[60]    פלורה קוך דבידוביץ’ “טיפול משרד הבריאות ברשלנות רפואית בישראל” (הכנסת, מרכז המחקר

       והמידע,  תשע”ז(

[61]     ראו ה”ש 10.

[62]     ראו ה”ש 9.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email